אוצר מדרשים
אל יתהלל הגבור בגבורתו - זה דוד בן ישי מלך ישראל, שבשעה שהיה נלחם היה יורה החץ והורג ח' מאות בפעם אחת, שנאמר ואלה שמות הגבורים אשר לדור אשר בשבת תחכמוני ראש השלישי הוא עדינו על שמונה מאות חלל בפעם אחת (ש״ב כ״ג ח', מ״ק ט״ז ע״ב). כיון שראה כך נתגאה ואמר אין כמוני בעולם ואחרי לא יהיה, אמר הקב״ה לדוד מה תתגאה כל כך בגבורתך, עכשיו ראה מה תהיה גבורתך. מה עשה לו הקב״ה זימן לו צבי אחד, והיה הצבי מושך אותו והארץ קפצה לפניו ער שהביאו אצל ישבי בנוב, ואמר ישבי בנוב זה דוד שהרג גלית הפלשתי אחי. נטל ידו ולקחו והביאו ושם אותו תחת המרתף (בגמרא סנהדרין צ״ה. שדייה תותי בי בדייא, והילקוט ש״ב רמז קנ״ה גרס בי סדיא) וישען עליו לשברו, מיד פתח ואמר תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי (תהילים י״ח:ל״ז) ונעשה לו הארץ כבאר. כיון שכלה את מאכלו, נטל את דוד והיה זורק בו למעלה באויר השמים, כסבור היה לקבלו בראש הרומח ונעשה כמגן עליו, ואמר דוד מגיני וקרן ישעי משגבי (שם) בראש הרומח, היה משליכו תחתיו והיה דוד אומר תרחיב צעדי תחתי. ובכל זאת לא ידעו ישראל באיזה מקום הלך דוד עד שנכנס אבישי בן צרויה למרחץ כדי לרחוץ וראה את המים שבידו שנהפכו לדם. רב ושמואל, חד אמר ראה דם וחד אמר יונה מטרפת לפניו, אמר בלבו בודאי המלך שרוי בצער, הלך אבישי בהיכל המלך ולא מצאו, שאל בעבורו ואמרו לא ידענו היכן הלך, מה עשה אבישי נטל הפרדה של מלך ורכב עליה עד שבא אצל ישבי בנוב ודוד בידו ומשחק בו ברומח. מה עשה אבישי, ירד מהפרדה ונלחם עמו והכהו מכה אחת, ומצא דוד הולך בלא רוח ותשש כחו מרוב הצער והפחד שנאמר ויעזור לו אבישי בן צרויה (שמואל ב כ״א:י״ז). מה עשה אבישי, נטל ידו וכפתו לאחוריו ורצעו ונשבע שלא לבא אל ירושלם אלא על רגליו, והוליכו עד ירושלם ברגליו. אז אמר דוד, ענה בדרך כחי קצר ימי (תהילים ק״ב:כ״ד). אמרו ישראל לדוד לא בקשת אלא לאבד שונאיהם של ישראל (לישנא מעליא) שאלמלא היה הורגך הפלשתי היו ישראל הולכים מפוזרין כצאן אשר אין להם רועה. אמר להם חטאי גרמו לי, מיד אמרו אנשי דוד שלא יצא מביתו, שנאמר אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה וגו', מיד אמר דוד המע״ה איה כחי איה גבורתי.
תנחומא בובר
ד"א ויצא יעקב, זה אחד מארבעה בני אדם שנתקפצה לו הארץ, ואלו הן, אברהם ואליעזר ויעקב ואבישי, אברהם מנין, כיון שיצא לרדוף את המלכים קפצה הארץ לפניו, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית יד טו), ואליעזר מנין, כיון שהלך להביא אשה ליצחק, נתקפצה הארץ לפניו, מה כתיב בו, ואבוא היום אל העין (שם כד מב), בו ביום יצא ובו ביום הגיע, ואבישי מנין, כיון שהיה נלחם עם ישבי בנב אחי גלית, מה עשה רדף את דוד ברוח מגינו, באותה שעה נתן הקב"ה פחדו של דוד עליו, ואמר מה קל האיש הזה, היכן דוד וגבורותיו, ומנין שכן כתיב, ויעף דוד (ש"ב כא טו) באותה שעה אמר דוד מי יתן לי אחד מבני אחותי כאן, והיו יואב ואבישי רחוקים ממנו, ונלחמים עם בני עמון ועם ארם, וכיון שהתפלל דוד הקפיץ הקב"ה את הארץ לפני אבישי, שנאמר ויעזר לו אבישי בן צרויה (ש"ב כאי ז). ויעקב אבינו אף הוא הקפיץ הקב"ה את הארץ לפניו, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. (בראשית כט א) [וישא יעקב רגליו]. אמרו רבותינו כל בני אדם רגליהם סובלות אותם, אבל יעקב הוא נושא את רגליו, שנאמר וישא יעקב רגליו.
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
(ש״ב כא טז) וישבי בנוב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו וגומר ויאמר להכות את דוד מאי וישבי בנוב א״ר יהודה אמר רב איש שבא על עסקי נוב א״ל הקב״ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרג שאול ושלשת בניו רצונך יכלה זרעך או תמסר ביד אויב אמר לפניו רבונו של עולם מוטב אמסור ביד אויב ולא יכלה זרעי יומא חד נפק לשכר בזאי אתא שטן ואדמי ליה כטביא פתק ביה גירא ולא מטייה משכיה עד דאמטייה לארץ פלשתים כדחזייה ישבי בנוב אמר היינו האי דקטליה לגלית אחי כפתיה קמטיה ואותביה תותי בי סדיא אתעביד ליה ניסא מכא ליה ארעא מתותיה היינו דכתיב (תהלים יח לז) תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה אבישי בן צרויה חייף רישיה בד׳ גרבי דמיא חזינהו כתמי דמא א״ד אתא יונה איטריף קמיה אמר כנסת ישראל כיונה אמתילא שנא׳ (שם סח יד) כנפי יונה נחפה בכסף ש״מ דוד מלכא דישראל בצערא שרי אתא לביתיה ולא אשכחיה שדר לבי מדרשא ולא אשכחיה אמר תנן אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו בשעת הסכנה מאי אתא שאל בי מדרשא אמרו ליה בשעת הסכנה שפיר דמי רכביה לפרידיה וקם ואזל קפצה ליה ארעא בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אימיה דהות נוולא כי חזיתיה פסקתיה לפילכא שדיתיה עלויה סברה למקטליה אמרה ליה עלם אייתי לי פלך פתקיה בריש מוחה וקטלה כד חזייה ישבי בנוב אמר השתא הוו בי תרין וקטלי לי פתקיה לדוד לאילעאי ודץ ליה לרומחיה אמר ניפול עליה ונקטול אמר אבישי שם אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא ונימא ליה איהו אין חבוש מוציא את עצמו מבית האסורים א״ל מאי בעית הכא א״ל הכי אמר לי קודשא בריך הוא והכי אהדרי ליה א״ל אפיך צלותך בר ברך קירא ליזבין ואת לא תצטער א״ל אי הכי סייע בהדן היינו דכתיב (ש״ב כא יז) ויעזר לו אבישי בן צרויה אמר רב יהודה אמר רב שעזרו בתפלה אמר אבישי שם ואחתיה הוה קא רדף בתרייהו כי מטו קובי אמרי קום ביה כי מטו בי תרי אמרי בתרי גוריון קטליה לאריא אמרי ליה זיל אשכח לערפה אמך בקברה כי אדכרו ליה שמא דאימיה כחש חיליה קטליה היינו דכתיב (שם) אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא אתנו ולא תכבה את נר ישראל: